יום שלישי, 9 באפריל 2013

תפיסת המורה


ביקשתי לצייר תמונה בהירה של מדינה צודקת ולגזור ממנה את החינוך הראוי. לפי אמונתי חינוך ראוי, הוא חינוך המטפח את הכישורים השכליים והרגשיים של הצעירים כדי שיהיו לאזרחים המסוגלים להתגבר על התעמולה של השליטים ועושי דברם בתקשורת ובמקומות אחרים, ויוכלו לבחון את המציאות בכוחות עצמם. מדבריו עולה כי הכישורים שיש לטפח אינם יכולות לאיתור מידע בפפירוסים או באינטרנט, אלא תכונות אישיוּת המאפשרות לאדם לפתח ידע אמיתי על המציאות.
למורים טובים, לעניות דעתי, יש דימוי של מדינה צודקת, והם גוזרים ממנו את סגולות האישיוּת הרצויות – יישוב דעת, אומץ הלב, צדק ותבונה. מורה טוב יודע כיצד להתאים את תכנית הלימודים ואת שיטת ההוראה שלו למטרה זו. מטרתו אינה הצלחה במבחנים – מיצ"ב, בגרות וכו' – אלא כינון מדינה צודקת באמצעות טיפוח תכונות אישיוּת החיוניות לאזרחות טובה.
ומיהם מורים גרועים לעניות דעתי? אלה הם בני דמותם של הסופיסיטים הקדמונים, שנאבקתי בהם. הם מציידים את תלמידיהם בתעודות ובכישורים חיוניים "להסתדר", "לעשות כסף", והצלחתם היא אסונה של המדינה ואזרחיה. המורים הסופיסטים, אז והיום, הם אלה שמציידים את תלמידיהם בכישורים ובתעודות שיקנו להם מקום טוב בשוק העבודה על חשבון הטוב האישי (עושר אינו אושר) והכללי.

במשך דורות רבים החל מימיי ,נטו מורים לחשוב שפיתוח השכל בתחום לימודי מסוים גורר גם פיתוח שכלי כולל. הם האמינו, שעם הקניית ידיעות והאימון בשיטות החשיבה במקצועות לימודים שונים יש בידי המורה לעשות גם משהו נוסף לחינוכו השכלי של התלמיד. תוספת זו היא חשובה ביותר שכן מרבית הידיעות הנרכשות בבית הספר אינן מסוגלות לעזור לתלמיד בהמשך דרכו בחיים. החברה הדמוקרטית, שבתוכה אנו מחנכים, באה בתביעות מיוחדות לשכלם של אזרחיה, והיא נזקקת לאותה תוספת של פיקחות ופיתוח שכלי. טענתי היא שיש מקום לביקורתיות רק בשלב מאוחר יחסית במהלך החינוך בבית הספר ורק לקבוצה נבחרת של תלמידים. לפי תפיסת "המדינה" שכתבתי רוב האזרחים היו צריכים ללמוד לציית לחוקי המדינה ורק קומץ אנשים יכול להיות ביקורתי ולהציע אלטרנטיבות לחוקים הקיימים.

על פי אמונתי תפקיד המחנך/הפילוסוף הוא להסיר את הלכלוך ממוחו של האדם על ידי חשיבה שיטתית, הבהרת מושגים, הכרה, כל אלה יוצרים מחשבה שהיא קוהרנטית – יש בה סדר הגיוני פנימי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה