ציטוטים נבחרים שלי

לחצו על הספר

סוקרטס

סוקרטס- מורי ורבי הנערץ. הפילוסוף הגדול ביותר בעיניי בתולדות האנושות. כתבתי עליו רבות ותיארתי  את דמותו המרתקת ודרך חשיבתו- בכדי שיישאר תיעוד חשוב זה לדורות הבאים. ממנו למדתי להתבונן על שאלות מוסריות דרך דו שיח דיאלקטי. שנת 399 לפנה"ס היתה שנה טראומטית עבורי. סוקרטס בן ה-70 נשפט על כפירה באלים והשחתת מידותיו של הנוער ונמצא אשם. סוקרטס ניהל בעצמו את הגנתו, ובדיון על גזר דינו, כשהתבקש להציע את העונש הראוי לו, הציע שתינתן לו הזכות לאכול ארוחת חינם בבית המועצה לכל ימי חייו .תשובתו זו הרגיזה את בית הדין עד כדי כך שדינו נגזר למוות ברוב גדול של כ-300 קולות נגד 200 קולות, והוא נידון להוצאה להורג בשתיית רעל. בעת שבתו בבית הכלא ניסינו לשכנעו לברוח, אך סוקרטס טען כי אדם החי במדינה מקבל עליו את חוקיה רטרואקטיבית ולכן לא יברח. אין ולא יהיה בסביבתי אדם בעל שיעור קומה כמו של חברי סוקרטס.

אריסטו

אריסטו יותר חבר או יותר תלמיד שלי? אני זוכר שהגיע כנער צעיר לאתונה ללמוד באקדמיה שלי, ונשאר בה 20 שנה כתלמיד וכמורה מו המניין. אריסטו היה תלמידי ובתחילת דרכו הפילוסופית הלך אחריי. חברי אריסטו היה מגדולי הפילוסופים היוונים ואין לי ספק שתורת הלוגיקה שלו תהווה בסיס לכל פילוסוף בעתיד. אריסטו חלק עימי  השקפה מוסרית כלפי בני האנוש, וגם הוא כמוני ראה  את יכולת ההבחנה בין טוב ורע כיכולת נעלה. גם הוא עסק  במהותו של האושר ושאף אליו. היה שותפי לחקר נפשו של האדם ולחקר התכונות הנדרשות למנהיג. למרות שהיו דברים שלא הסכמנו עליהם, מבחינתי, הוא חברי הטוב.

ספרים

דיאלוגים

אפלטון כתב בעיקר דיאלוגים והושפע מאוד מסוקרטס שהיה המורה שלו. הוא הושפע גם מהפיתגוראים שהשפיעו על משיכתו למתמטיקה ולכן "תורת הצורות" שהוא הגה מושפעת מהם מאוד. הדיאלוגים שכתב אפלטון מתחלקים לשלוש תקופות, דיאלוגים מוקדמים, אמצעיים ומאוחרים כולם נכתבו בזמנים שונים בחייו. הדיאלוגים המוקדמים בנויים בעיקר בצורת שאלות ותשובות על ידידות, אומץ, צדק ועוד...

הדיאלוגים האמצעים בנויים גם כן בצורת שאלות ותשובות אך מעט אחרת, כאן נשאלות שאלות אך גם ניתן למצוא תשובות של אפלטון לפי האני מאמין שלו. אחד הדיאלוגים הבולטים הינו "המדינה" שדן בנושא הצדק והאם הוא מועיל לאדם, בונה מודל מדיני שמי ששולט בו הם הפילוסופים ולבסוף מוכיח שהצדק אכן מועיל.

הדיאלוגים המאוחרים שונים מהקודמים, כאן אפלטון לוקח קטגוריה ומפרק אותה לגורמים בשיטת "איסוף והפרדה". אפלטון גם מעביר ביקורת על השקפותיו הקודמות ובעיקר על תורת הצורות אותה הגה. הוא גם דן בטבע ובמדע יותר מאשר בפילוסופיה עצמה. יצירתו האחרונה של אפלטון נקראת "החוקים" ושם הוא דן על אפשרות של קיום סדרי מדינה טובה יותר שיכולה להתקיים בפועל לעומת דיאלוג "המדינה" שדן במדינה אידאלית.

"המדינה" המכונה גם "הפוליטאה" או "הרפובליקה" הינה דיאלוג העוסק ב"פילוסופיה של הדברים האנושיים" והוא מקיף נושאים בכלכלה, סוציולוגיה פוליטית, פילוסופיה פוליטית, אתיקה, צדק וידע. הרעיונות הפוליטיים מוצגים דרך ה"עיר הטובה", פרדיגמה שהיא הרקע להופעתן של ערי-מדינה רבות בהיסטוריה. אם כי נראה שהמסקנה של אפלטון היא שהמדינה האידאלית היא זו הנשלטת על ידי מלך-פילוסוף. בדיאלוג זה גם מופיע המשל המפורסם הנקרא "משל המערה".

קריטון: זוהי שיחה בין סוקרטס לבין חברו האמיד קריטון בדבר הצדק ואי-צדק והדרך הנכונה להגיב לאי-צדק. הדיאלוג מכיל טענה עתיקה בדבר תיאורית של השלטון.   

   

פיידרוס: נחשב לאחת מנקודות השיא הספרותיות של אפלטון. למרות שנראה כאילו הנושא הראשי בדיאלוג הוא אהבה, הדיון בו עוסק גם באמנות הרטוריקה ובדרכים להוראתה, ומתעכב על נושאים כגון גלגול נשמות ומעשי סדום.

כארמידס: דן בטבעו ותועלתו של הריסון.

אפלטון וחינוך ביתי

חינוך ביתי? אין חיה כזאת....

החינוך הוא הבסיס למדינה האפלטונית. כמו שכתבתי בדיאלוג שלי "המדינה", הדרך הטובה ביותר לשרת את היחיד היא להטמיע אותו ולחנך אותו כנתין בחברה צודקת. המדינה צריכה לקחת אחריות על החינוך בכדי להשיג את הטוב הכללי. לא רק שאני שולל את ההגדרה המוזרה הנקראת :חינוך ביתי, אני תומך בהוצאת ילדים מבית הוריהם  וגידולם כחסויים של המדינה, בבתים משותפים. החינוך בשנים הראשונות הוא אבן הבסיס להמשך החיים והחלק הקשה ביותר בתהליך. יש להתמודד עם אי הראציונליות של הילד . לשם כך צריך חינוך מגיל צעיר מאד. אי אפשר להניח שתתפתח באופן ספונטאני הרמוניה בין תבונה לבין אינסטינקטים, ולכן צריך לעסוק בחינוך גופני יחד עם  מוסיקה ואמנות – שילוב הנועד למזג תכונות "עדינות" ותכונות "חזקות", על מנת ליצור אדם "הרמוני". בנוסף- מתמטיקה וגיאומטריה (הבנת מרחב, משליך על הנפש) , אסטרונומיה, דיאלקטיקה (אומנות השיח והדיון). השיא של החינוך הוא ממש מהפך של הנפש – כמו גץ הניתז מן המדורה. המהלך הזה הוא לא רק רציונלי אלא גם אמוציונלי. החינוך הוא מסע, תהליך שבו כ"א ע"פ מידותיו מרווח את יכולת הראיה השכלית והנִשימַתית שלו ומאמן את יכולת הסיבוב שלה ליותר מכיוון אחד.

כמובן שלא כל התלמידים הם בעלי אותה רמה של כישורים. אנחנו נבדיל  בין התלמידים ע"פ רמת הכישרון שלהם, ונעניק  את החינוך הטוב ביותר לילדים המוכשרים ביותר, על מנת שיוכלו לגדול ולהפוך ל"שומרי העיר", ולשרת את מעוטי היכולת.

שוויון, שוויון, שוויון- כולנו יודעים  שכישורים אינם תורשתיים, ולכן, במדינתי האידאלית יצמחו אנשים מוכשרים במידה שווה מכל המעמדות החברתיים השונים. יינתן חינוך שוויוני לבנים ובנות. החינוך במדינה האפלטונית יתחיל עבור כולם בגיל בית ספר יסודי, אך יימשך פרק זמן שונה בהתאם לרמת הכישרון. בעוד שחלק יסיימו את הלימודים כבר בגיל 18, המוכשרים ביותר (המיועדים להיות מלכים-פילוסופים) יסיימו את חינוכם רק בגיל 50, לאחר לימודי פילוסופיה, לימודי מתמטיקה, שירות צבאי ועוד.

המורה האוטופי

מבחינתי ,קיים כל הזמן מתח בין הרצוי למצוי בנושא מעמד המורה.

המורה במדינה האוטופית הוא  בעצם הפילוסוף שתפקידו לשחרר את תבונתו של האדם שקיימת בו בשל היותו אדם (בניגוד לבהמה). המורה=הפילוסוף אינו מעניק דבר אלא מעורר את הנפש מתרדמתה ומדרבן את הנפש להיזכר במה שרדום בתוכה. המחנך =הפילוסוף ימגר את אי הידיעה ואת הבורות וישתמש בכישוריו להדריך ולכוון את התלמיד לקראת האמת. הפילוסוף=המורה אינו מקנה לתלמיד את כושר הלמידה אלא מסייע לו ללדת את החכמה מתוך עצמו. המורה מעניק כלים, מכוון ולא מעביר ידע.

מכיוון שאנו לא במדינה אוטופית, אלא במדינת חוקים- מטרת המורה ב"מדינת החוק" איננה ליילד את התבונה ,המוסר והאמת אלא למשוך את הילדים לאותה דעה שהחוק הצהיר שהיא נכונה. החינוך הוא חינוך חובה מטעם המדינה והנוער חייב בו באופן בלתי תלוי ברצון ההורים.

והמורים מי הם?

מורים ציבוריים שיקבלו את שכרם מהמדינה. המורה הוא שכיר, עובד ציבור . הוא עושה דברם של הרשויות הפוליטיות שממונות עליו.

תפיסת המורה

ביקשתי לצייר תמונה בהירה של מדינה צודקת ולגזור ממנה את החינוך הראוי. לפי אמונתי חינוך ראוי, הוא חינוך המטפח את הכישורים השכליים והרגשיים של הצעירים כדי שיהיו לאזרחים המסוגלים להתגבר על התעמולה של השליטים ועושי דברם בתקשורת ובמקומות אחרים, ויוכלו לבחון את המציאות בכוחות עצמם. מדבריו עולה כי הכישורים שיש לטפח אינם יכולות לאיתור מידע בפפירוסים או באינטרנט, אלא תכונות אישיוּת המאפשרות לאדם לפתח ידע אמיתי על המציאות.

למורים טובים, לעניות דעתי, יש דימוי של מדינה צודקת, והם גוזרים ממנו את סגולות האישיוּת הרצויות – יישוב דעת, אומץ הלב, צדק ותבונה. מורה טוב יודע כיצד להתאים את תכנית הלימודים ואת שיטת ההוראה שלו למטרה זו. מטרתו אינה הצלחה במבחנים – מיצ"ב, בגרות וכו' – אלא כינון מדינה צודקת באמצעות טיפוח תכונות אישיוּת החיוניות לאזרחות טובה.

ומיהם מורים גרועים לעניות דעתי? אלה הם בני דמותם של הסופיסיטים הקדמונים, שנאבקתי בהם. הם מציידים את תלמידיהם בתעודות ובכישורים חיוניים "להסתדר", "לעשות כסף", והצלחתם היא אסונה של המדינה ואזרחיה. המורים הסופיסטים, אז והיום, הם אלה שמציידים את תלמידיהם בכישורים ובתעודות שיקנו להם מקום טוב בשוק העבודה על חשבון הטוב האישי (עושר אינו אושר) והכללי.

במשך דורות רבים החל מימיי ,נטו מורים לחשוב שפיתוח השכל בתחום לימודי מסוים גורר גם פיתוח שכלי כולל. הם האמינו, שעם הקניית ידיעות והאימון בשיטות החשיבה במקצועות לימודים שונים יש בידי המורה לעשות גם משהו נוסף לחינוכו השכלי של התלמיד. תוספת זו היא חשובה ביותר שכן מרבית הידיעות הנרכשות בבית הספר אינן מסוגלות לעזור לתלמיד בהמשך דרכו בחיים. החברה הדמוקרטית, שבתוכה אנו מחנכים, באה בתביעות מיוחדות לשכלם של אזרחיה, והיא נזקקת לאותה תוספת של פיקחות ופיתוח שכלי. טענתי היא שיש מקום לביקורתיות רק בשלב מאוחר יחסית במהלך החינוך בבית הספר ורק לקבוצה נבחרת של תלמידים. לפי תפיסת "המדינה" שכתבתי רוב האזרחים היו צריכים ללמוד לציית לחוקי המדינה ורק קומץ אנשים יכול להיות ביקורתי ולהציע אלטרנטיבות לחוקים הקיימים.

על פי אמונתי תפקיד המחנך/הפילוסוף הוא להסיר את הלכלוך ממוחו של האדם על ידי חשיבה שיטתית, הבהרת מושגים, הכרה, כל אלה יוצרים מחשבה שהיא קוהרנטית – יש בה סדר הגיוני פנימי.